בבסיס העשייה שלי, כמנהלת ה"עמותה להעצמה כלכלית לנשים", אני מעצימה ומאפשרת לנשים ככלל, ולאלו מעוטות היכולת בפרט, לחיות את חייהן ביתר כבוד, בהערכה וסיפוק עצמי, במישור הכלכלי והאישי כאחד.
בעשייתה של יפעת בורקין אני מוצאת סוג של הקבלה, באופן שאפשרה לאמי, (שחוותה בהדרדרותה הפיזית חוסר אונים ואיבוד יכולותיו הבסיסיות של האדם), וכמו כן גם לקרוביה ולחבריה, להיפרד וללוות אותה בדרכה האחרונה.
היה שם בעיקר הרבה מאד כבוד, תשומת לב ממוקדת לכל פרט ומילה, והכל בהתכווננות והקשבה מירבית, נינוחות מלאה, והתאמה מדויקת לצרכינו, המשפחה האבלה.
הרגשתי מאד את משמעותה של "הדרך האחרת" ברגעיי הקשים ביותר, החל מהשבוע האחרון שידעתי שקרב עלינו הבלתי נמנע, מרגע הבשורה המרה ועד לאחרון העוזבים את קברה.
כרטיס הביקור והמילים "דרך אחרת" בלטו לי באקראי בין רבים אחרים, וגרמו לי לשלוף אותו לעת צרה. ומשם נוצר הקשר הטלפוני וחלופת המיילים, להכנה מדוקדקת של עריכת טקס הלוויה.
תחושתי העיקרית היתה, שבונה לי משענת איתנה ומנוסה, שתאפשר לי להתפנות לרגש ולמגע האחרון, ברגעים הכי מבלבלים ובלתי נתפסים של ילדה עם אמה.
וללא ספק כך היה!
צלצלתי ליפעת דקות ספורות לאחר שנדם ליבה של אמי בביתה, ומשם לקחה את המושחות לידיה ברגישות וחמלה רבה, הן בדיווח מיידי לרשויות, (מד"א, משטרה והחברה קדישא), הן בניהול הניירת הדרושה והן בתיאום אחרון לקראת מועד ואופן הלוויה.
המראה האסתטי והמזמין שנגלה לכל הבאים ברדתם במסע הלוויה אל קברה, היה אחד מאותם מראות שמלווים ונחקקים בזיכרון הכללי של החוויה. החל מדאגה לכיסאות רבים ולהצללה (בשעות צהריים חמות של חודש ספטמבר), בקבוקי מים צוננים, פרחים עזים וריחניים, חלוקי הנחל החלקים, מערכת ההגברה, וחלה בפניה היפות והחמות של יפעת שנגלו לי לראשונה, לצד המקצועיות בדאגה לכל שלב ואדם שבסביבה.
והראייה לכך היו התגובות הרבות שקיבלתי מכל כך הרבה אנשים, ששאלו ושיבחו את ההפקה המדהימה והשונה, ששאלו על האישה הנעימה שהנחתה את הטקס במילים ובעשייה מהלב ומכל הנשמה.
אז אומר לסיכום, (את מה שבחרתי להשמיע כשיר הראשון אודות חייה של אמי), שתקף גם למה שמרגישה כלפי האישה שהיתה שם לצידי "בדרך האחרת" שלה,
!Non, Je ne regrette rien
דגנית לוקס

חזרה לחוות הדעת